14 יוני 2010
השד יצא מהבקבוק
למי שצריך היה להוכחה כי אין סיכוי לחיים משותפים בין יהודים לערבים בארץ ישראל לא צריך היה להרחיק נדוד, ההוכחה ניתנה ממש כאן בינינו ביישוב הקהילתי 'נווה-שלום'.
היישוב "וואחת אל סלאם" (הוא נוה שלום) הוקם בשנת 1969 בידי הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר, יהודי מומר, יליד מצרים, מתוך אמונתו כי "האהבה תנצח את האיבה", לאמור, הלה שאף ליצור ההוכחה כי דו קיום ערבי-יהודי הינו אפשרי והמודל לכך יגולם בישוב "נוה שלום" הממוקם ליד לטרון בשטח ישראל והכולל כ- 50 משפחות של יהודים וערבים אזרחי ישראל.
אנו נידרשים לסיפור של נוה-שלום, אשר הפך ל'נוה-האיבה', משום שהינו ההוכחה הנחרצת לכך כי חיים משותפים של יהודים עם ערבים אינם מחזיקים מים, אינם עומדים בצוקי העיתים. לא משום שיהודים אינן יכולים לחיות עם ערבים, אלא משום שערבים אינם יכולים לחיות עם יהודים בשכנות טובה ולאורך זמן.
עקב ארועי המשט התורכי לעזה נוצר נתק של איבה בין תושבי הכפר הערבים (המהווים רוב בכפר) לתושביו היהודים. באורח חד צדדי ובהתעלמות בוטה משכניהם / שותפיהם לדו-קיום, תושבי הכפר היהודים, תלו ערבים תושבי 'נוה-שלום' שלט בכניסה לכפר עליו ניכתב בערבית, אנגלית ועיברית לאמור: "תושבי 'וואחת אל סלאם' / 'נוה-שלום' מוחים על רצח פעילי 'משט החרות' וקוראים להפסקת המצור על עזה". מחאות היהודים תושבי הכפר ליו"ר הועד מר איאס שביטה, בבקשה להסיר את השלט או לפחות לשנות את תוכנו (את הביטוי "רצח"), אשר אינו מוסכם עליהם כתושבי הכפר, נענתה בשלילה.
לאור זאת, תגובת תושבי הכפר היהודים היתה בתליית שלט משלהם האומר" אנו, תושבים בנוה-שלום מוחים כנגד תליית שלטים בישראל המביעים עמדה חד צדדית. אנו מוחים על פגיעה של קיצונים ממשט "השלום" בחיילי צה"ל וקוראים לשיחרורו המידי של גילעד שליט".
בתגובה, הישחיתו התושבים הערבים את שלט היהודים ושיגרו איומים מפורשים לעבר היהודים המוחים כי יסלקום (יבעטום—לשון האיום), מהכפר.
מכיוון שהוכח בעשרות מחקרים גנטים והאחרון שבהם אך מהשבוע החולף, כי היהודים מוצאם מהלבנט והינם קרובים גנטית לערבים (95% מאיתנו—כן, כדי כך), יותר מאשר לתושבי ארצות מוצאנו, הרי שלהלכה אמורים היינו להיות רצחנים כבני הדודים שלנו—ולא היא. ומכיוון שהיהודים הינם וסובלנים לאחר יחסית לערבים,.
מכאן, שעלינו להגיע למסקנה ההגיונית כי לא המוצא הגנטי הוא העושה את ההבדל במדד הסובלנות בין יהודים לערבים אלא ההשפעה הסביבתית היא הדומיננטית. מכאן, המסקנה המתבקשת היא כי הבדלי הדת הם המביאים להבדלי חינוך ותרבות הנובעים רובם ככולם מהאיסלם הפנאטי בהשוואה לדת היהודית דהיינו, "הסביבה" הדתית השונה היא היוצרת את הסובלנות היהודית ואת חוסר הסובלנות הדתית הערבית. עובדה זו ניראית כסבירה ביותר גם אם "נאורינו", "יפי נפשנו", חיים בהכחשה באשר לכך.
אישוש נסיבתי נוסף לתזה המובעת לעיל הינם אותם הערבים בני הדת הנוצרית אשר ככלל אינם חולקים את אותה הרצחנות החייתית של בני הדת האיסלמיסטית והינם קרובים יותר בגישתם לבני דתות אחרות, למעט האיסלם.
.
כמובן, יהיו יפי נפש בינינו, אלו "התקינים פוליטית", שיקפצו מיד להוכיח באותות ובמופתים כי גם בין היהודים קיימים קיצונים השטופים בחוסר סובלנות כלפי הערבים. אכן כן, ישנם כאלו, אך סטטיסטית, ככלל, ובאם נבדל את הקצוות הקיצונים האנרכיסטים ממשוואת הסובלנות היהודית הרי שהגוש הסובלני היהודי כלפי האחר הינו מכריע בגודלו היחסי לעומת קומץ הסובלנים הערבים שהינו בטל ב"שש-מאות" בהשוואה לסובלנות היהודית את אחר.
הן ההיסטוריה והן ההוה מורים כי בכל אתר בו מגיעים הערבים-האיסלמים למאסה קריטית הגורמת להם להאמין כי הכוח בידיהם, הריהם משתלטים על שכניהם והופכים אותם לווסאלים (דהימי), אפילו והאחרים קיבלום בסבר פנים יפות כאורחים וכשווי זכויות בינהם. במקרים יותר קיצונים, האחרים נירצחים וניטבחים על ידי האיסלמיסטים. ניכר כי בניגוד לבני כל הדתות האחרות בעולמנו, אין בידי האיסלמיסטים המסוגלות המנטלית להשתלב, להיטמע בקרב אוכלוסיות אחרות וכל מטרתם בתנאים אלו היא לצבור כוח, להמתין לשעת הכושר ואזי לקום ו"לטרוף" את מארחיהם.
יהיו שיטענו כי מדגם 'נוה-שלום' אינו רחב מספיק על מנת להסיק מסקנות מהארוע שם. מאידך, די להבחין בתרחיש הקבוע בהתנהלות האיסלמיסטים בארצות אירופה וצפון אמריקה, יחדיו עם חוסר הסובלנות, התעוב והרצחנות כלפי בני דתות אחרות בארצות האיסלם עצמן אשר גם הוא מעיד על תקפות הנאמר. השאיפה שאינה ניתנת לכיבוש המועצמת יומם ולילה על ידי הסתת אימאמים במסגדים בכל רחבי העולם מביאה איסלמים שלווים- לכאורה וכלפי חוץ בלבד, לכדי פנאטיות רצחנית, המסירה באחת את המסווה המטעה, הרוגע לכאורה, הגורמת להם לקום על שכניהם ובשם "אללה", בשם תרבות "המגיע לי" ובשם שיבעים ושתים בתולותיהם, להתנכל להם ואף לשחטם עד חורמה.
למה הדבר דומה, לדחפיה שאינן ברי כיבוש של חיית הטרף אשר לאחר שנים של "שכנות" טובה עם מטיביה האנושים, לא תיכנע לדחפיה החייתים ותתנפל לפתע על היד המאכילה אותה לטרפה.
מזה כ- 40 שנים שמאות, אפשר אלפי סדנאות של 'שלום וסובלנות' נערכות בנוה-שלום, החינוך שם הינו משותף לילדי יהודים וערבים כאחת ובאורח שיוויוני וכולל מוטיבים מרכזים משתי הדתות הקוראים לסובלנות הדדית. ובכל זאת, כאילו והשד האיסלמיסטי הכלוא בבקבוק השתחרר לפתע. כך גם הרגשות הלאומנים האיסלמיסטים מתפרצים וניראים כאלו שאינם ברי כיבוש.
לכן, המסקנה המתבקשת, עצובה ומדכאת ככל שהינה היא כי איננו יכולים לחיות יחדיו עם הערבים בני דת האיסלם, כמונו כשמן ומים. הערבים האיסלמיסטים במתכונת התנהלותם הנוכחית אינם למעשה ברי שכנות טובה עם כל עם אחר בעולמנו באשר במוקדם אם במאוחר יקומו וישמידו את האחרים.
ומכאן, עלינו להיפרד מהערבים האיסלמיסטים, לא לחיות בינהם ולא לאפשר להם לחיות בינינו. הם בתחומם, יהיה זה באשר יהיה, ילכו להם לשלום באשר ילכו ואנו בתחומנו, בארצנו שלנו ושלנו בלבד. אין המדובר כאן ב"גזענות", אין המדובר ב"יפי נפש מזוייף", אין המדובר כאן ב"אפרטהייד" ולא ב"שנאת ערבים", המדובר הוא בייצר השרדות קמאי. חבל כי אלו המסקנות הנובעות מהעובדות הטופחות על פנינו, לואי והיו אלו שונות בתכלית, אך בכך שניטמון ראשינו בחול וניתעלם מהעתיד לבוא, נביא כליה על ראשנו.
הכרת הבעיה והפנמתה, הינה הצעד המשמעותי הראשון בדרך לפיתרון. ו"סליחה" שעמד בנו העוז שלא להיות "תקינים פוליטית".
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
